וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן. כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ,וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ,
זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן. כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ,וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ,
זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.
"האל החונך" מציע קריאה פורצת דרך, קריאה סינכרונית, המבחינה בקו התפתחות אידאי לאורך ספר "בראשית", והמתמשך בשאר ספרי התורה. מלאכת הניתוח מבוססת על "קריאה יחפה", תוך בחינת אמצעים ספרותיים המופיעים לאורך הכתוב ומעידים על הימצאותו של אותו רובד מטפורי.
את החקירה התחלתי לפני תשע שנים בתחושה כי קיים פער מהותי בין הפרשנות המסורתית ובין פשט הכתוב ובו דבקתי. הגישה הרווחת תופסת את התורה כספר תיאולוגי שמטרתו היא ליצור קשר אמוני בין עם נבחר לאל יחיד כדי לזכות בחסותו. בספר אני מראה כי תכנית ה' מבוססת על תהליך חניכה שתחילתו בהוראת "לך לך" לאברהם ומטרתו - הקמת חברה בארץ כנען, המבוססת על ערכים הומניסטיים, שתשמש דוגמה לשאר העמים.
בספרו משנת 2004 "היעלמות האל" מצביע חוקר המקרא, הפרופסור ריצ'ארד פרידמן, על תהליך המתרחש לאורך התנ"ך, שבו מעורבות האל על הארץ הולכת ומצטמצמת עד להיעלמותה. כך למשל, שמואל הוא האדם האחרון שהאל נגלה בפניו, שלמה המלך הוא האדם האחרון שהאל נראה אליו ואילו הנס הפומבי האחרון מוזכר בסיפור אליהו ונביאי הבעל. לדעת פרידמן וחוקרים אחרים, תהליך זה מעיד על העברת היוזמה, האחריות והשליטה על הארץ מאלוהים לאדם.
בספרי אני מוכיח כי קיים רובד מטפורי בספר "בראשית" המצביע על תכנית אלוהית, תכנית שמטרתה להקים חברה אנושית ריבונית הנתונה למרות מערכת משפט העושה צדק, ללא מעורבות אלוהית. כוונת האל, שלא להיות מעורב בעולם שברא אלא להותיר את השליטה בו לאדם שנברא בצלמו, עולה מהכתוב למן ההתחלה, בשבעת ימי הבריאה. לפני המבול מכריז ה' על הכוונה להפסיק לשפוט את האדם: "לא ידון רוחי באדם לעולם" ונרמז כי האדם שיישא באחריות יהיה "בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה" - האדם היחיד בתורה שמת בגיל זה הוא משה.
אין אני מתייחס לשאלות אמונה בדבר קיום האל או זהותו של כותב המקרא, לכן כאשר אני משתמש בביטויים כגון "תכנית אלוהית", אני מבטא אך ורק את הבנתי בנוגע לכוונת הסופר המקראי. הספר אינו טקסט אקדמי, אך הוא נבדק על ידי עורך מדעי.
"רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַתּוֹרָה--אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה [...]
לְמַעַן תַּשְׂכִּיל, בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ"